"אנחנו כל הזמן רבים" היא אמרה לי.

ילדה- נערה, בוגרת ומקסימה שאוהבת אותו אהבת נפש, כנה וטהורה, אך גם פגועה ממנו עד עמקי נשמתה. מאביה.

"הוא היה החבר הכי טוב שלי ופתאום הוא נעלם" אמרה, אט אט קילפנו את השכבות, בחנו את המחשבות וגילינו כמה שיקופים יש סביבה לשיח הפנימי שלה. עד כמה המחשבות שלה, אלה שמציפות כאב רב, מנביטות להן "הוכחות" קטנות לאמיתותן.

האמנם?

המחשבות האלה, אלה שמציפות כאב כל כך גדול, אכן נכונות?

כמעט תמיד שלא.

האינסטינקט שלנו הוא למצוא אישורים למחשבות שלנו, "הוכחות" שאנחנו צודקים והמחשבות שלנו נכונות.

אם אני חושבת שאני לא מספיק טובה, ישר יקפצו לי לראש שלל דוגמאות של כישלונות מפוארים שלי, או מקרים בהם לא הייתי מספיק טובה. "הוכחות".

אם אני חושבת שאני לא מספיק יפה או חכמה, אני אמצא את ההוכחות בכל מקום, כי זו תהיה בעצם הפרשנות שלי לדברים שנאמרים או קורים סביבי. כך הסביבה משקפת לי בעצם את השיח הפנימי שלי.

הכי קל למצוא "הוכחות" שכאלה, זה האוטומאט של רובנו, ומה אם נשבור את ההרגל הזה, את הנטייה האוטומאטית הזו?

הרי אפשר לעצור את הלופ הזה!

ויפה שעה אחת קודם (עדיפות לשנייה בה זיהינו את המחשבה המורידה).

ברגע שהמופלאה הזו קלטה את העניין, היא עשתה עבודה, עבודה מדהימה, בה היא הבינה שכל מחשבה כמו "הוא לא רואה אותי", "הוא מעדיף תמיד אותה", "תמיד אני אשמה מבחינתו" לא באמת מתארת את המציאות, אלא פרשנות שלה למילים הנאמרות סביבה. וגם אם אמת, ולרגע הוא לא ראה אותה, זה רק רגע אחד מיני רבים בהם הוא כן רואה אותה, ואוהב. הכי אוהב.